על תרבות יהודית וישראלית
אורן בן שלמה
חלק משמעותי מתוכנית הלימודים בבית הספר עסקה בתרבות יהודית-ישראלית בניסיון לבחון עוד נדבך משמעותי במושג התרבות דרך ההתגשמות הייחודית שלו – היהדות והישראליות.
בפרק לימוד זה "טעמנו" מן היצירה הספרותית היהודית-עברית, החל מספרות האגדה התלמודית, דרך ביאליק, ברדיצ'בסקי וברנר, ועד ז'קלין כהנוב. ביקשנו ללמוד את התרבות היהודית כמתקיימת במתח שבין רציפות למרד, בין מסורת לשינוי, בין אחדות לריבוי, בין גידורה לפריצת גבולותיה, בין גלות לישראל. מצאנו כי היצירה הספרותית, משום יכולת הביטוי הרב משמעית, המורכבת והמרובדת שלה, מיטיבה להכיל ולבטא מתח זה על ידי הצגתו בהוויית חייהן של דמויות קונקרטיות. יתר על כן ביקשנו לעשות עוד צעד בהתקרבות אל התרבות היהודית, על מנת לייצר לעצמנו מקום בתוכה, כ"יורשים לגיטימיים" שלה. ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר וסופרים בדורם היו משוקעים עמוק במסורת היהודית וכתבו וחוללו מהלך של מרד מתוכה ובשמה, ואילו צעירים יהודים חילוניים בדורנו שייכים ליהדות אחרת וצריכים לעשות מאמץ רוחני גדול כדי לנסח את דרכם בתוכה.
מפאת קוצר היריעה של פרק הלימוד התייחסנו אליו כהזדמנות לקבל כמה מפתחות חדשים, ואולי לשכלל כמה מפתחות שכבר בידנו. נוצרה אפשרות לחדש את הבחירה להשתמש בהם.
אם לדמות את עולמות המחשבה והרוח הכלל אנושיים לאוקיינוסים, הרי שעולם המחשבה והרוח היהודיים הוא לפחות אוקיינוס אחד. אנחנו, כמובן, לא נשאף להקיף הכול, ונמנע מלצמצם את הדברים כדי לקבל ודאות ולקבוע סימן קריאה.
אחד הספרים שהנחו את הלמידה שלנו הוא ספרו של אבי שגיא "המסע היהודי-ישראלי - שאלות של תרבות ושל זהות". בדומה לכותרת ספרו של שגיא יצאנו למסע קצר, בו ניסינו לעורר שאלות משמעותיות אודות התרבות והזהות בהקשר היהודי-ישראלי. חשוב אולי להדגיש את המובן מאליו: אי אפשר לדבר היום על זהות יהודית בישראל מבלי להתייחס לעובדה שבמרחב המקומי חיים ערבים ויהודים, שאינם אחידים באמונותיהם ואורחות חייהם.
ניסינו לייצר כמה נקודות אחיזה של תוכן, כמה מפתחות לגשת באמצעותם לעיסוק בזהות האישית והקולקטיבית שלנו - בעיקר דרך יצירות ספרותיות. הנחנו כי תהליך הלימוד אשר מטרתו היא גיבוש תפיסת עולם וזהות הם תהליך ספיראלי מתמשך - ספיראלה מתפשטת ומעמיקה. מעת לעת לאורך התהליך אנו עונים על אותן שאלות תשובות הולכות ומעמיקות ואולי אף הפוכות (מה היחס שלי לדת היהודית?), אנו משיגים בהכרתנו הבנה רחבה אודות היבטים מסוימים בחיינו כאן (מדוע אני בוחר לחיות במרחב הגיאוגרפי הזה ומה המרחב הזה תובע ממני והיכן אני ממקם את עצמי בתוכו?).
אני סבור שכאומנים המבקשים לחיות וליצור במרחב הישראלי אנחנו נדרשים למחשבה ומענה בשאלות של תרבות ישראלית: היכן כל אחד מכם ממקם את עצמו במרחב הזה? מה תוכנה של השייכות הזו עבור כל יחיד ועבורנו כקולקטיב?. ביקשנו לבחון את עצמנו לאור ציר היסטורי תרבותי של אומנים ואנשי תרבות שלקחו על עצמם שליחות להשתתף בעיצוב התרבות היהודית כתרבות הומניסטית פלורליסטית וריבונית. ביקשנו לבחון את עצמנו כאומנים המשתתפים בתהליך היצירה התרבותית הקובעים את מהותה של היהדות, ולא ככאלה שתולדותיה היא מהות החתומה בפניהם.
אנו מוצאים כי התרבות הישראלית רוויה סכסוכים בין קבוצות בתוך העם היהודי ובין יהודים לערבים ואחרים. מתחים אלו מגיעים לידי אלימות פיזית: השחתה, פגיעה בגוף ועד לרצח ממש. כמו כן גם לאלימות רוחנית: הכחשה, הדרה, ביזוי והשפלה, תיוג וכו'. מתהליכי הלימוד שלנו במסגרת התנועה לאורך השנים אנו יודעים להצביע על כך כי מרכיב מסוים של עימותים, מעבר למאבק על משאבים (תקציבים מהמדינה), הוא הסיפור שכל קבוצה מספרת לעצמה אשר מרכיב את תפיסת המציאות שלה. [...] השונות בישראל מקצינה עד לקוטביות ומשחק סכום אפס שנדמה כי מאיימים לפרק את החברה הישראלית מבפנים.
דוגמא מובהקת לכך היא ה"נכבה" הפלסטינית לעומת מלחמת העצמאות. בנוסף, יש עימות המבוסס על שוני ערכי : לדוגמא ה"ליברליות" לכאורה של הציבור החילוני לעומת השמרנות והמסורתיות לכאורה של הציבור החרדי. הסכסוכים בישראל מקצינים עד לידי קוטביות ומשחק סכום אפס שנדמה כי מאיימים לפרק את החברה הישראלית מבפנים.
נקודת המוצא שפיתחנו היא שחשוב לנו כתנועה להיות גורם מעצב בתרבות היהודית-ישראלית. תרבות היא כמובן נושא רחב שבא לידי ביטוי בתחומים רבים: בארון הספרים ובעולם הרעיונות, במערכת החינוך ומוסדות ההשכלה הגבוה, בעולם האמנות, במוסדות התרבות, בחגים ומועדים, בחיי הקהילות, בצדק חברתי ועוד.
מהגותו של אבי שגיא למדנו יחד כמה דברים חשובים: ישנם שני ממדים מרכזיים שדרכם מתהווה הזהות: סינכרוני והדיאכרוני. סינכרוני הוא המימד האופקי, המקביל , שבו יחיד או קבוצה מגבש את זהותו מתוך דיאלוג וקשר עם סביבתו. דיאכרוני הוא הממד ההיסטורי, המורשתי, המסורתי. היחיד והקבוצה נמצאים בנקודה מסוימת בתוך רצף היסטורי. חשוב לציין בהקשר זה שהוא מבחין גם בין 'מסורת' ל'מסורתיות': 'מסורת', לדידו היא יחס של זיקה לעבר ככזה שיש בו אפשרות לתת פשר ולחלץ ממנו ערכים ותכנים רלוונטיים ושיש כלפיו גם יחס פרשני אשר מותיר אפשרות העיצוב; ואילו 'מסורתיות' היא כזו המתייחסת למסורת כאובייקט מוגמר אשר חלה כלפיו חובת שימור מוחלטת כלפיו ועצם השימור הוא ערך העומד בפני עצמו.
תחושת הזהות משמעה נוכחות בליבו של שיח ואף של מאבק בנוגע לתוכנה ואופייה: מה יש לשמר מתוך המסורת ומה מתוכה צריך לדחות, ומהו אורח החיים הנגזר מתוך זהות זו.
שגיא מלמד אותנו להבחין בין שיח זהות לשיח זכויות. חשוב לעמוד על כך שאבי שגיא במאמריו אלו בוחן את ה'שיח', עוד לפני שהוא ניגש לתכנים של הזהות. הוא בוחן את האופן שבו משוחחים על הזהות ומכך הוא גם משליך על תוכנה של הזהות. שגיא מצביע על כך שבימינו קבוצות מבנות את זהותן, מגוננות עליה ומשמרות אותה על ידי עימות מול קבוצות אחרות דרך שיח זכויות המאופיין במאבקי כוח של תובעים ונתבעים שמגיע פעמים רבות גם לבית משפט. בשיח כזה כל צד רואה את הצד האחר דרך הפריזמה הצרה של האינטרס- "בעדי או נגדי", "מועיל או מפריע". שיח זהות לעומת זאת מאופיין ביחסים שיש בהם דו-שיח המאופיין בעניין הדדי ושוויוני. זהו שיח שבו שני הצדדים מקיימים שיח כשווים זה לזה במלוא הווייתם ויכולים אף לשנות זה את זה. שיח מעמיק על ערכים, על רעיונות, על אפשרויות קיום משותפות, הכרה הדדית בסיפור של כל צד וכו'.
אבחנה חשובה נוספת שניתן ללמוד מאבי שגיא היא בין רב תרבותיות פוליטית לעומת רב תרבותיות קיומית. זו הפוליטית ניתן גם לזהות ב 'פוליטיקה של זהויות', והיא פעמים רבות מתבססת על שיח זכויות. זו רב תרבותיות שמתייחסת לזהויות תחומות ומוגדרות בבירור, אשר נאבקות על קיומן והכרה בהן. רב תרבותיות קיומית יוצאת מנקודת הנחה שכל קבוצה וכל סובייקט מזדהה ומשתייך בהוויית חייו עם יותר מקהילה אחת ובבסיס הקיום של אדם בחברה יש ממד קוסמופוליטי: האדם הקוסמופוליטי מאמין ברעיונות שפותחו בכל מיני מקומות בעולם, ומשתמש באובייקטים שיוצרו בכל מיני מקומות בעולם.
תהליך הלמידה התמקד בשאיפה לגבש עמדה ריבונית ביחס לתרבות – לראות עצמנו כבעלי יכולת להשתתף בעיצוב החברה בישראל, הכוללת יהודים, ערבים, דרוזים ואחרים. כלומר נבקש לראות ביהדות זהות לאומית הנמצאת בתהליך יצירה והתהוות מתמיד, מתוך זיקה ויחס למסורת ולא שעבוד לה, וביחס של ערנות למתרחש בהווה ויחס דיאלוגי לקבוצות המרכיבות את הקולקטיב היהודי, וקבוצות אחרות המרכיבות את החברה הישראלית.
תוצר הגמר של פרק לימוד זה היה עבודות חקר אישיות. כיוון שנושא "תרבות יהודית ישראל" הוא רחב מאוד, תהליכי החקר האישיים אפשרו ללומדים לחקור באופן עצמאי סוגיות שמעסיקות אותם ומעניינות אותם במיוחד, ולהתפצל לשבילים נוספים מעבר לשביל שבו הקבוצה צעדה יחד.